מאמרים
דיור ציבורי ודיור להשכרה במדינת ישראל
"לאורך ההיסטוריה שלה ראתה ממשלת ישראל את השיכון ככלי מרכזי להשגת יעדה של המדינה וגם כצורך אנושי שעל המדינה מוטל לספקו לאזרחיה: תחילה לחדשים שביניהם, העולים החדשים, ואח"כ גם לאחרים" – דוד בן גוריון
וכך אכן היה בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.
מאז ימי הברון רוטשילד קיימת מעורבות ממסדית גבוה בקניית קרקעות ופיתוח ישובים בארץ ישראל. מעורבות שהקלה על המתיישבים לגור בבית משלהם ולשלם עבורו בתשלום חודשי. במאמר זה אציג את ההסטוריה של מדיניות השיכון ורכישת דיור במדינה.
ארץ ישראל הייתה פרובינציה נידחת מאז כיבושה ע"י העות'מאנים במאה ה- 16 (בשנת 1516). עד מרד מוחמד עלי באימפריה העותומנית בשנת 1840 הוזנח האזור. שלטון מוחמד עלי בארץ ישראל קידם מאוד את האזור, נתן העדפה למיעוטים המדוכאים נוצרים ויהודים והוביל להסכמי הקפיטולציות. (Capitula כניעה תחת תנאים מסויימים) שנחתמו עם טורקיה אחרי העזרה בדיכוי מרידת מוחמד עלי עם מדינות אירופה וארה"ב. ההסכם כלל אפשרות לרכוש קרקע ע"י נתינים זרים וסלל את הדרך לפיתוח האזור והמדינה שבדרך.
באזור הנוכחי של המדינות ישראל, ירדן, סוריה ו לבנון אוכלוסיה בת 287 אלף תושבים (מתוכם כשבעים אלף יהודים), בערים וישובים קטנים, בירושלים ועזה 8 עד 10 אלף תושבים. בערי המחוז צפת חברון ושכם, שלהן חשיבות הסטורית דתית ליהדות ולאיסלם, 5 עד 6 אלף תושבים. בערים ההיסטוריות טבריה, רמלה ויפו 2 עד 3 אלף תושבים. בערים הקטנות חיפה, נצרת ובית לחם אלף עד אלף חמש מאות תושבים, ביישובים הקטנים והכפרים פחות מאלף תושבים..
החלוץ היהודי שהתחיל לרכוש קרקעות עבור התושבים היה משה מונטיפיורי. בניסיונותיו לעידוד פעילות יצרנית רצה להביא לשינוי בארץ בקרב היישוב הישן. להפסיק להתפרנס רק מכספי החלוקה, לאמץ עבודת כפיים בחקלאות ובתעשיה. זאת בהתאם לחידושי המהפכה התעשייתית. בניסיונותיו לעידוד פעילות יצרנית הקים משה מונטפיורי בשנת 1854 בירושלים בית אריגה והביא אליו מאנגליה מומחים וציוד יקר. בשנת 1855 משה מונטיפיורי הגיע לביקורו הרביעי בארץ כשבידו רישיון מסולטן עבד אל-מג'יד לקנות קרקע למטרות צדקה. הוא קנה את הפרדס של הרב מרגוזה מיפו שהפכה בשנת לשכונת מונטיפיורי .
מפעל נוסף שהקים בירושלים היה טחנת הרוח לטחינת קמח, שנועדה להתחרות בטחנות הערביות שבעיר. ניסיון נוסף עשה מונטפיורי בתחום החקלאי. הוא עזר להתיישבותן של 15 משפחות יהודיות בפקיעין ו- 30 משפחות בטבריה. עוד ניסה להביא להקמת "חברה יהודית לעבודת האדמה בא"י".
בראשית שנת 1883 היו בארץ שישה יישובים חקלאיים יהודים.
פתח תקוה הוקמה ב-1878 על ידי אנשי היישוב הישן מירושלים ועולים מהונגריה. אך בשל קשיים רבים היא נעזבה. בשנת 1883 היא הוקמה מחדש על ידי אנשי העלייה הראשונה.
לאחר שהקמת המושבות הראשונות נתקלה בקשיים רבים. הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד נרתם להעניק סיוע כלכלי למושבות החדשות. בהתחלה עזר הברון רוטשילד לראשון לציון, ואחר-כך גם לראש-פינה ולזכרון-יעקב. החל משנת 1883 נטל על עצמו את החסות על כמחצית מן המושבות ואף הקים מושבות. לאחר שהתעוררו קשיים הוא העביר ליק"א של הברון הירש את ניהול המושבות.
הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית פעלו כמו פקידי הברון במיפוי והסדר קרקעות כולל פריצת דרכים וסלילת כבישים.
קק"ל שמשה אמצעי לרכישת קרקעות וקבלה את המימון מתרומות יהודים ברחבי העולם כולל הלוואות מקבוצות מתיישבים שבקשו להרחיב ולרכוש אדמה. קק"ל רכשה את האדמות של מפרץ חיפה ויכלה לכוון את התפתחות העיר חיפה ע"י מניעת ספסרות בקרקעות. כך הוקמה קריית חיים בשנת 1933 . באמצע שנות השלושים תשעים אחוז מכלל הפועלים בחיפה היו מאורגנים בהסתדרות שהתערבה בתחום הדיור ודאגה באמצעות חברות הבניה שלה לדיור בבעלות הפועלים בהחזר הלוואה חודשי במקום תשלום שכר דירה.
גם בירושלים בראשית המנדט רק חוכרים מקק"ל קבלו עזרה בהתיישבות. קק"ל והכשרת היישוב רכשו קרקעות כדי להרחיב את האחיזה היהודית בעיר.
קק"ל נתנה הלוואה למתיישבי אחוזת בית לרכישת המגרשים.
בשנת 1920 הוקמה הסתדרות העובדים הכללית והצליחה לייצג את מרבית העובדים השכירים היהודים תוך צבירת כח ביצועי גדול שאפשר לה לנהל את משק העובדים ולספק שירותים מגוונים במקום המדינה שעדיין לא הייתה קיימת.
המכרז לשכונות עובדים הוכרז בשנת 1927 כדי לתת מענה בדיור לציבור הפועלים חברי ההסתדרות. על קרקע בבעלות קק"ל הוקמו מעונות עובדים לפקידים ולאליטה, במבנים משותפים בערים, לפועלים בקריות עמל, במבנים בודדים עם חצר למשק עזר בפריפריה, (קריית בורוכוב, קריית חרושת קריית היובל, קריית אליעזר וכו'). המבצע הייתה חברת שיכון של ההסתדרות. רמת הבינוי הייתה נמוכה יותר ביחס לבניה הפרטית. רמת התכנון הקהילתי והפתוח הסביבתי הייתה טובה בהרבה. הבניה הייתה יעילה וזולה יותר עם ייצור מודולרי עם פריטים סטנדרטים. בשנים 1931-36 נבנו בת"א 20 מבנים מטיפוס מעונות עובדים בארבע אתרים שונים.
לאחר קום המדינה נבנה דיור ציבורי בשכונות וערים שלמות במסגרת תוכנית אב כוללת של אגף התכנון שהיה כפוף ישירות לראש הממשלה. (תוכנית שרון על שם אדריכל אריה שרון שעמד בראש אגף התכנון). היה זה מגה פרויקט לאומי שהצליח לדאוג לדיור לכל העולים ששוכנו באוהלים וגם לתושבים וותיקים יותר חסרי דיור. הייתה סובסידיה ממשלתית ודאגה לכל התשתיות והפיתוח הסביבתי.
בשנות החמישים
בוצעה בנייה נרחבת של שיכוני דיור ציבורי למפוני המעברות, כאשר בשנים אלו הדיור הציבורי היווה כמחצית מהיצע הדיור במדינה!
עד סוף שנות ה-50 נבנו כ-200,000 דירות (בנוסף לכ-60,000 דירות ארעיות).
הבנייה הציבורית בשנות ה-50 הקיפה 57.5% משטח הבנייה למגורים ו-72% מכלל התחלות הבנייה.
בשנות השישים
המדינה העדיפה למכור את הדירות הציבוריות ועודדה בעלות פרטית ע"י הנחות וסבסוד משכנתאות במטרה להקל על עומס התקציב לניהול השיכונים.
עד סוף שנות ה- 60 עברו לבעלות הדיירים כ-50% מכלל הדירות, והיתרה הושכרה לעולים ב-50% משכר הדירה בשוק הפרטי.
בשנות השבעים
החלה ירידה בביקוש בשל הסטיגמה שדבקה בו וגבר הביקוש לרכישת דירות.
המדינה עברה מסיוע בתחום ההיצע להתערבות בצד הביקוש.
מלאי הדירות הציבוריות התדלדל, והמעורבות הממשלתית ביוזמת הבנייה הציבורית דעכה עד לעלייה הגדולה מברה"מ (1989)
דירות המשיכו להימכר לשוק הפרטי ללא בניה מקבילה לשימור היצע הדיור הציבורי.
עד פרוץ משבר הנפט בשנת 1973 המדינה הובילה בניהול ריכוזי סיפוק שירותים ותשתיות יצרניות כולל דאגה לשיכון ציבורי. המדינה הציעה מענקים ומשכנתאות לדיור, בגלל האינפלציה הגבוה היו אלו "מתנות" שקבלו כל מקבלי המשכנתאות.
לאחר משבר הנפט המדינה מפסיקה לספק שירותים שספקה בעבר וייזמים פרטיים הם מספקי הדיור.
כל אותם אנשים הטוענים כי הם עבדו קשה והצליחו לקנות דירה וממליצים לצעירים לעשות זאת מתעלמים מהעובדות. להם נתנו הקלות ועזרה, כולל הלוואה לא צמודה בתקופת אינפלציה גבוהה שהקלה מאוד על מקבלי הלוואות לא צמודות. הצעירים של היום נאלצים לקנות דירות יקרות בהלוואות צמודות וזאת בהחלט משימה קשה יותר.
המאמר מתבסס על הרצאות ששמעתי מד"ר טליה מרגלית במסגרת קורסים בתוכנית של תואר שני באדריכלות שימור של הטכניון .הרצאה של אורי סופר ורועי פלפל במסגרת קורס נושאים מתקדמים בניהול הבנייהמרצה: אלי רונן
